עמוד הבית > פרסומים מקצועיים > מאמרים > פטירת נהנה בנאמנות – מהו הדין?

פטירת נהנה בנאמנות – מהו הדין?

מאת: עו"ד אריה ליבוביץ*

מוסד הנאמנות מוסדר בחוק הישראלי במסגרת סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), כדלקמן:

"1. נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת.

2. נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש."

אולם נשאלת השאלה, מהו הדין מקום בו קיימת נאמנות לטובת נהנה יחיד, וזה נפטר טרם מימוש מטרות הנאמנות? מאחר ונאמנויות עוסקות במקרים רבים ביוצרים ו/או נהנים ו/או נכסים שמושבם בחו"ל, ככלל בשלב הראשון, יש לשאול ראשית מהו הדין החל על הנאמנות.

אמנת האג בנושא נאמנויות:

ככלל, במקרים בהם קיימות מס' זיקות בינלאומיות שונות לנאמנות נהוג במדינות שונות בעולם לפנות לאמנת האג בנושא נאמנויות (להלן: "האמנה") (להרחבה בעניין זה ר' פרק 7 בספרי: אריה ליבוביץ, "נאמנויות ומיסוי נאמנויות", 2008, הוצאת בורסי). במסגרת סעיפים 6-10 לאמנה, קובעת האמנה את הכללים לקביעת הדין החל על הנאמנויות תוך שסעיפים אלו מתארים את המדרג של החשיבות לפיו תיקבע הזיקה של הנאמנות לדין כלשהו.

בהתאם לסעיף 6 לאמנה הרי שהחשיבות הגדולה ביותר תינתן לכוונתו הספציפית של היוצר. סעיף 6 לאמנה קובע כדלקמן:

"A trust shall be governed by the law chosen by the settlor.

The choice must be express or be implied in the terms of the instrument creating or the writing evidencing the trust,

interpreted, if necessary, in the light of the circumstances of the case.

 

Where the law chosen under the previous paragraph does not provide for trusts or the category of trust involved, the choice shall not be effective and the law specified in Article 7 shall apply."

(ההדגשה הוספה)

כפי שעולה מהסיפא לסעיף 6 לעיל, חשיבות משנית בלבד ניתנת לזיקות אחרות לדין אליו קשורה הנאמנות, תוך שבסעיף 7 קובעת האמנה שורה של קריטריונים לבחינת אותן זיקות משניות:

  1. מקום ניהול הנאמנות כפי שנקבע על ידי היוצר;
  2. מקום נכסי הנאמנות;
  3. מקום המושב ו/או העסקים של הנאמנות;
  4. המקום בו עתידים להתממש מטרות הנאמנות.

אלא שבעוד שחלק מן המדינות אשררו וחתמו על האמנה ואחרות רק חתמו על האמנה, הרי ישראל כלל לא חתמה ולא אשררה את האמנה ויתירה מכך, בפרוטוקול פנימי של ועדת ישראלי אשר דנה במיסוי נאמנויות בישראל נאמר במפורש (גם אם אמירה זו אינה מחייבת) כי האמנה לא אושררה ואינה חלה בישראל.

  • לבסוף, במקרה בו אנו פונים לדין בישראל, הרי שקיימות שתי אפשרויות לניתוח המצב המשפטי במקרה בו נהנה (יחיד) נפטר:

    האחת

    : הואיל והנהנה נפטר ולא הוגדר נהנה חלופי, הרי שיראו את הנאמנות כנאמנות שנתבטלה. במקרה זה קובע סעיף 16 לחוק הנאמנות בישראל, כי יפנו לבית המשפט למתן הוראות. כאשר זה האחרון יכול להחליט לפעול בדרך הנראית לו (כפי שיפורט להלן).

    השניה

    : יראו את הנאמנות כמעין "שליח" בלבד עבור הנהנים. משמע ניתן לראות אותם כמי שכבר קיבלו בפועל את הזכות המהותית ורק קיים מעין "עיכוב טכני" במפגש עם ניהול הכסף.

    למעשה אין בישראל פסיקה רבה ודיון רב בנושא של נאמנות שנתבטלה, ובמקרה שכזה, עשוי בית המשפט בדרך כלל לקבוע אחת משלוש אפשרויות מרכזיות:

    לקבוע כי נכסי הנאמנות יושבו ליוצר הנאמנות (ובמקרה של מותו – אל עיזבונו);
  • לקבוע כי כספי הנאמנות מגיעים ליורשיו של הנהנה;
  • לקבוע כי כספי הנאמנות יועברו לאחת המטרות אותן קבע המחוקק בסעיף 16 לחוק.
  • בספרו: שלמה כרם "נאמנות" (מהדורה רביעית הוצאת גינוסר), בעמ' 626, מתייחס מר שלמה כרם, עו"ד, לפרשנותו של סעיף 16 לחוק וקובע כי למעשה עם ביטולה של הנאמנות על בית המשפט לערוך מדרג בטרם הוא מחליט מה יעשה בנכסי הנאמנות.

    בשלב ראשון, כאשר ניתן אכן להסיק מסקנה שכזו מן הנסיבות ומתנאי הנאמנות, ייבחן בית המשפט את אומד דעתו של היוצר וישאל את השאלה - מה היה קובע היוצר במקרה זה.

    בשלב השני, רק במקרה בו לא ניתן להגיע למסקנה באשר לכוונות היוצר ביחס למה ייעשה בנכסים, יקבע בית המשפט עצמו מטרה לכספים בהתאם למטרות המנויות בסעיף.

    יחד עם זאת, כפי שנראה להלן, עמדתו זו של כרם לא נתקבלה על ידי בתי המשפט בישראל.

    אחד המקרים היחידים שנדונו בישראל, בהם המדובר היה בנאמנות לטובת נהנה ספציפי שנתבטלה (עם מות הנהנה) היה פסק הדין בעניין מירובסקי [ה"פ 7075-02-11 מירובסקי ואח' נ' אבוטבול ז"ל ואח' (אתר נבו) (להלן: "עניין מירובסקי"), אשר ניתן במהלך שנת 2011.

    באותו מקרה המדובר היה בקבוצת עובדים בחברת החשמל (המבקשים), אשר אספה כסף לשם הקמת קרן לטיפולים בילדה בשם אופיר אבוטבול, אשר הייתה ביתו של אחד העובדים האחרים.

    לצער כולם, נפטרה אופיר עוד בטרם נעשה שימוש בכסף ועלתה השאלה האם יש להשיב את כספי התרומה לידי התורמים (יוצרי הנאמנות) ו/או שמא יש להותירם בקרן על שמה של הנהנית אשר תיועד לחולים נוספים מקרב ילדיהם של עובדי חברת החשמל.

    בית המשפט המחוזי שדחה את עמדת המבקשים בחן את שלושת האפשרויות שניתן להציג במקרה זה (הכסף יועבר בחזרה ליוצרים, הכסף יועבר לידי הנהנה או יורשיו, הכסף יוותר במקומו וישמש למטרות אלטרואיסטיות דומות לאלו אשר לשמן נאסף).

    בית המשפט קבע שסעיף 16 לחוק הנאמנות אינו מאפשר את הפרשנויות הראשונות וכן אינו מאפשר את הפרשנות אותה הציע המלומד כרם, ואשר הוצגה לעיל. בית המשפט, קבע שאומד דעתו של היוצר רלבנטית רק לשם קביעת המטרה "הציבורית" בה יבחרו, אך עם סיום הנאמנות כלל לא ניתן להשיב את הכספים לידי היוצר ו/או להעבירם לנהנה ו/או יורשיו הואיל וסעיף 16 לחוק הנאמנות כלשונו אינו מאפשר זאת.

    על כן, הורה בית המשפט כי הכספים לא יושבו ליוצרים ויוותרו בקרן, אשר תיועד לרווחתם של ילדים חולים אחרים של עובדי חברת החשמל.

    יוצא אפוא שעל פי גישה זו במקרה של מות הנהנה יועברו נכסי הנאמנות למטרות ציבוריות שונות דוגמת חינוך, מדע וכדומה, אשר עליהן יורה בית המשפט.

    למרות האמור ראוי לקחת בחשבון כי בפסק הדין הנ"ל היה מדובר בנאמנות שגיוסה ויועדה עבור מטרת צדקה, זאת לעומת נאמנות לטובת נהנה אשר למעשה הינו כבר "בעלים" של נכסי הנאמנות, ומטרת הנאמנות הינה אך לקבוע תנאים שיעכבו את שליטתו בפועל של אותו נהנה בנכסי הנאמנות. להבדיל מהאחרונה, בנאמנות מן הסוג הראשון יש להניח, כי המטרה הראשונה היא האלטרואיזם – צדקה, ורק לאחר מכן ניתנת חשיבות לזהות הנהנה הספציפי הזוכה לאותה הטבה מכוח הנאמנות.

    נראה גם כי סעיף 16 לחוק הנאמנות, נוסח תוך מחשבה על נאמנויות למטרות ציבוריות (בעיקר צדקה). חשוב לזכור שבמסגרת הצעת חוק הנאמנויות היה סעיף זה חלק מסעיף 32 לחוק הנאמנויות אשר עסק כולו בנאמנויות למטרות ציבוריות.

    חיזוק נוסף ניתן למצוא גם בנוסח הצעת חוק דיני ממונות, שם ניכר שכוונת המחוקק הייתה תחילה לבחון את אומד דעתו של היוצר ואת כוונותיו:

  • " נתבטל הקדש, יקבע בית המשפט מה ייעשה בנכסיו,ובאין כוונה אחרת משתמעת מכתב ההקדש,יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע אמנות, סעד, בריאות או ספורט".

    (ההדגשה נוספה)

    יתירה מכך, גם בפרשנות המקובלת ב- OECD , אשר אומצה גם על ידי רשויות המס בישראל, כאשר מנסים לבחון מי הוא בעל הזכאות האמיתית לתשלום ומכאן גם הזכאי להטבות מס שונות, מחפשים את מי שמכונה "בעל הזכות שביושר". ביטוי זה מזוהה עם האדם לו קיימת הזכות הסופית ליהנות מן הכספים/התשלומים/הנכסים.

    לאור האמור, ניתן להניח כי במקרה של פטירת נהנה ספציפי בנאמנות שלא נועדה למטרות צדקה, וניתן לזהות את אותו נהנה כבעל הזכות שביושר באותם כספים, הרי שבית המשפט יקבע כי הזכאים לנכסי הנאמנות הינם היורשים של הנהנה בנאמנות. מנגד במקרה בו יזוהה היוצר כבעל הזכות שביושר בנאמנות (לדוגמא בנאמנות הדירה), הרי שראוי לקבוע כי הכספים יושבו לידי היוצר!

    * נכתב בסיוע עו"ד עידן חוברס

  • האתר נבנה ע"י מונסייט © All rights reserved
    מגדל משה אביב - שער העיר, רח ז'בוטינסקי 7 רמת גן 52520 |טל: 077-7051717 | פקס: 03-5426655 | E-mail: office@atax.co.il